נהיגה כתרבות, תרבות כנהיגה והקשר לגישור

מרכיב מרכזי בתפיסת העולם של התרבות הישראלית מבוסס על נקודת המוצא לפיה אם אני לא מאפשר או נותן לשני - אני מרוויח. 'או אני או הוא'. רק ע'י החלשת או בלימת השני אני יכול לזכות. בשפה העממית: 'לא להיות פראייר'. למעשה מדובר בעקרון הקרוי משחק סכום אפס [zero sum game], ולפיו פלוס של צד אחד ומינוס של הצד השני מתאזנים לאפס. זו התפיסה שאותה מכנים בשפה המקצועית lose - win. הנחת המוצא שלה הינה שעל-מנת ליצור מקסימיזציה של הרווח שלי אני חייב לגרום לכך שהצד השני יחסם, ישיג פחות. שני הצדדים פועלים האחד כנגד השני.
זו התפיסה השכיחה והמובילה כיום, בעיקר בחברה המערבית-קפיטליסטית, ובודאי בישראל. נדמה לנו שכל סיטואציה של מו'מ וקונפליקט מחייבת אותנו להיכנס למאבק כנגד הצד השני, ובמטרה להביסו, אחרת האינטרסים שלנו יפגעו. אנחנו חיים בעולם של תחרות ולכן נדמה לנו שתחרות היא הדרך הנכונה. תחושת האיום והדפוס 'הלעומתי' שכיחים בעסקים, בפוליטיקה, במשפט, בקהילה, ואפילו ביחסים זוגיים. הדפוס הזה מוביל לפתרונות אלימים, כפייה ומלחמות, למרות שיש לו גם היבטים מאד מעודנים ושאינם נראים אלימים.
זו התפיסה המובילה גם בכבישי ישראל. אם מישהו 'חתך' אותי אחתוך אותו בחזרה ולא אצא פראייר. אם מישהו נוסע מולי בחשכה באורות גבוהים ולא מחליף אותם למרות שסימנתי לו, אעבור גם אני לאורות גבוהים. אם אני עובר נתיב או פונה, אין סיבה מוצדקת שאתאמץ ואסמן זאת לנהגים האחרים. הם אינם נתפסים בתודעה שלי כגורמים שיש לי מולם אינטראקציה המחייבת התחשבות ושיתוף פעולה. ולראייה - מסקר תרבות הנהיגה בישראל, שנערך בדצמבר 2008 ע'י יחידת המדען הראשי והרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, עולה שרבות מהתאונות נגרמות מהתנהגות לא סובלנית.
לרוב אין אנו לוקחים בחשבון שכאשר אנחנו פועלים ומגיבים בגישת ה- lose -win, התוצאה הסופית הינה של lose -lose, כלומר שני הצדדים יוצאים מן העניין בהפסד. הדוגמא הקלאסית הינה של צומת פקוקה שכולם נדחפים אליה ולא מאפשרים לאחרים להיכנס, וכך נוצר פלונטר שלוקח זמן רב להשתחרר ממנו. והרי זו פגיעה באינטרס המרכזי של כל הנהגים המעורבים, שהוא מעבר מהיר של הצומת והמשך הנסיעה.
מדובר בפעולה שהיא אוטומטית, כמעט ללא בחירה ושליטה שלנו. זה באינסטינקטים, בחינוך, בכל רובדי החיים. לעתים, כאשר אין כל ברירה ומדובר בסיטואציה השרדותית, הרי שגישה זו חיונית. אולם הנטייה שלנו [בהכללה גסה] להפוך כמעט כל סיטואציה להשרדותית, ובעיקר על הכביש. הבעיה שבכביש זה מסוכן... ככל שאנו יותר בתגובה אנו פחות בבחירה. המשמעות הינה פגיעה משמעותית בשיקול הדעת ובשליטה העצמית, והתנהגות הכביש שלנו הופכת להיות מסוכנת ומסכנת. אנו פועלים לעתים קרובות מדי מתוך תגובה [שאיננו מודעים לה] על חשבון תהליך קבלת החלטות רציונאלי ואפקטיבי. יש כאן פרדוקס מעניין... ככל שאנחנו פועלים בהתאם לתרבות ולנורמות, המושפעות מהתרבות שלנו על כל מאפייניה ההישרדותיים והאחרים, אנחנו למעשה פוגעים ביכולת ההישרדות ובבטחון שלנו ושל אחרים בכביש.

האלטרנטיבה הינה התפיסה המוגדרת כ- win –win, אשר מושתתת על ההנחה כי במרבית האינטראקציות, כולל במו'מ ובקונפליקט, שני הצדדים יכולים לצאת מרוצים. המשמעות שלה הינה 'גם אני וגם אתה' בניגוד לתפיסה השכיחה שאומרת 'או אני או אתה'. מהות התפיסה אומרת כי על-מנת ליצור מקסימיזציה של הרווח שלי, אני חייב לאפשר גם לצד השני לממש את מירב הצרכים והאינטרסים שלו ולאפשר מקסימיזציה של הרווח שלו. גישה זו חיונית במיוחד במערכות בהן יש רמה גבוהה של תלות הדדית: במשפחה, בעבודה, בקהילה וכנראה שגם על הכביש.
הדינמיקה באלטרנטיבה הזו מאופיינת בשיתוף פעולה של הצדדים להתמודדות ולפתרון בעיה משותפת, כאשר האנרגיה מושקעת בתקיפת הבעיה ולא בתקיפת השני. על מנת ליישם גישה זו בכביש נהג נדרש לתשומת לב ולערנות לגבי מה שקורה סביבו. הוא חייב להיות באינטראקציה שיתופית עם סביבתו. זה מחייב למשל שכאשר אני מתכוון לפנות, אדאג לאותת במטרה שנהגים אחרים יזהו את צרכי ויעדי וכך אמנע מעצמי ומהם סכנה כלשהי. מרבית הנהגים הישראליים לא רואים כל צורך לאותת לאחרים על כוונותיהם. גישה זו מחייבת את הנהג להיות בתשומת לב מאד גבוהה לכל הנהגים בטווח מסוים סביבו, ולהיות כל הזמן עסוק וערני לגבי כוונותיהם, כמו גם צורכיהם. זה מחייב שינוי תפיסתי.
הקושי המרכזי במימוש תפיסת הwin-win מעבר לכשל התרבותי, נובע מכך שנהגים רבים נוסעים במעין 'בועה'. ככל שכלי הרכב גדולים יותר, ממוזגים יותר, עם מערכות סטריאו חזקות יותר וחלונות כהים יותר, נראה כי אנחנו נשבים בקונספציה שאנחנו לבד על הכביש, ששום דבר לא יכול לגעת או להפריע לנו. אנחנו יותר ויותר עסוקים בסאונד האיכותי, בשיחות בטלפון הסלולארי, באינטראקציה עם הנוסעים האחרים, ופחות ופחות עסוקים במה שקורה מסביב. לכן מופתעים לחלוטין כאשר אנחנו מוצאים את עצמנו לפתע עמוק בתוך הפגוש האחורי של הרכב שלפנינו.

המעבר לתפיסה של win-win ודיאלוג בכביש מחייב אותנו לצאת מהבועה. לראות את האחרים כשותפים שלנו לשימוש במשאב המשותף. בדומה ליישום הגישה הזו במרחבי חיים נוספים, התנאי לכך הינו תשומת לב גבוהה לאחרים. גישה כזו תביא את הנהגים לתפיסת הנהיגה כאינטראקציה עם נהגים אחרים. למשל, נהגים ידאגו לאותת כאשר משנים נתיב או פונים, מכיוון שהם מתקשרים כך עם הנהגים האחרים. נהגים יתפסו את הצומת כמקום מפגש עם נהגים אחרים, ויוודאו כי המפגש הינו 'שיתופי' ולא 'תחרותי', מכבד ומתחשב ולא כוחני ומסכן.
אם מדובר בתרבות, מתבקשת ההשוואה עם תרבויות אחרות. אמנם מדובר בהכללות ובסטיגמות, אולם יש להן אחיזה כלשהי במציאות. סיפר לי חבר שחזר לאחרונה מקנדה, כי בכל פעם שהתקרבו עם עגלת תינוק לצומת דרכים, הם הופתעו לראות כי כל הנהגים מכל הכיוונים מאטים מיידית גם כאשר הם עדיין במרחק של 100 מ' מהצומת. האם התרבות הקנדית מתייחסת אחרת מהישראלית לילדים, להתחשבות באחרים ולערך החיים בכלל, יחסית לתרבות הישראלית? האם יש קשר לכך שבקנדה נמצא אחוז נמוך יותר של תאונות? כנראה שכן.
עמרי גפן הינו המייסד והיו'ר של קבוצת גבים
קבוצת גבים
לימודי גישור
ייעוץ לימודים