 |
|  | | מפגש פיסול באוניברסיטת בן גוריון |
תערוכה חדשה, חול ואבן, שתיפתח ב-7 בפברואר 2005, בגלריה ע'ש אברהם ברון באוניברסיטת בן גוריון, מפגישה שני אמנים משני קצות הארץ – דוד פיין מהצפון ויהודית מאיר מהדרום - למפגש פיסול שחומריו מקומיים וצירופיו מפתיעים.
יהודית מאיר מלקטת מבחר של אדמות-לֶס בצבעים שונים במרחבי הנגב ובסביבת מגוריה בבאר שבע. את שקי החול הצבעוני היא מערבבת במים ומעבדת לחומר ממנו היא יוצרת את פסליה, כדיה ותבליטיה. חום התנור החשמלי שלה שורף ומקשיח אותם ב-1,200 מעלות, משנה את צבעיהם ואת מרקמם.דוד פיין אוסף אבני בזלת בסביבת מגוריו בקיבוץ מעין ברוך שבאצבע הגליל. אבני הבזלת אפורות, מחוררות, קשיחות, זוכרות את היותן לבה לוהטת שזרמה באזור בעידן אחר. על גופן הן נושאות סימנים וצלקות שהותירו בהן מחרשות החקלאים ולהביהם, או שרשרותיהם, של כלי מלחמה לאורך ההיסטוריה המקומית הארוכה, עד שנותרו זרוקים בשדות, או הונחו בשולי יישובים כגדרות או כחומות. דוד פיין מחלץ מתוכם פסלים כלואים ומציבם בסצינות סיפוריות.
'כיום, בתחילת המאה העשרים ואחת, אנחנו עדים לתהליך שבו הפיסול הולך וקטן, מתמזער ומתכלה והופך – בחלקו - לפיסול וירטואלי, אנטי חומרי ואל-חומרי, פיסול שגודלו כגודל המסך במצגת המולטימדיה, פיסול שאיננו מעוניין להנציח את עצמו לנצח, שאיננו מעוניין לנצח את החלל והמרחב, החומר והמסה. בשונה מתפיסה זו, שבה החומר איבד את מעמדו ואת ערכו לטובת הדימוי [הווירטואלי] המרצד על המסך, מתעקשים יהודית מאיר ודוד פיין להמשיך וליצור בחומרים ממשיים, תלת-ממדיים, טבעיים, מקומיים, שמתוכם הם מחלצים את החומרים המנטאליים, דימויי-הנפש שלהם- אומר אוצר התערוכה, חיים מאור.
יהודית מאיר שואבת את דימוייה מן הטבע של הנגב ומן האדריכלות העכשווית אשר מתערבת בתוכו ומשנה את מראהו. במסעות שהיא עורכת ל'נופי בראשית' [בפינות הפחות-תיירותיות של חצבה, מצפה רמון, עמודי עמרם וסביבותיהם] היא בוחנת את מרקמי הקניונים הצרים, הסלעים והאדמה, המאובנים והקקטוסים. בסטודיו שלה בעיר העתיקה בבאר שבע היא מתרגמת את צורותיהם אל תוך החומרים שהיא מביאה ממסעותיה. הצורות התבליטיות והפיסוליות שלה מכילות בחובן גם הדים לארכיטקטורה אורגנית [ביישובים אקולוגיים בנגב] ולארכיטקטורה עכשווית [אנטנות של טלפונים סלולריים ומתקנים צבאיים, בניין המכללה הטכנולוגית בבאר שבע, קניונים פוסט-מודרניים], אליהן היא נחשפת בחיי היום-יום או בספרות מקצועית.
בתחילת שנות השמונים בנה דוד פיין פסלים קולוסאליים-סביבתיים. הוא יצר אותם מסלעי בזלת כבדי משקל המקיימים דיאלוג עם הנוף שמקיף אותם [קשת בזלת, 1983]. משנות התשעים ואילך הצטמצמו ממדי פסליו של דוד פיין וחלקם בגודל אבן בזלת זעירה, המוחזקת בכף היד כמו תכשיט או צעצוע. את סלעי הבזלת לפסליו המונומנטאליים אסף דוד פיין בשדות הגליל, בעוקבו אחר מרקמיהם וסימניהם הטבעיים והתרבותיים, בבוחנו את צבעי החמצון [האוקסידציה] של קליפתם.
התערוכה חול ואבן בוחנת את השווה והשונה בין יהודית מאיר ודוד פיין, שני אמנים שהחומר הוא המסר שלהם, כלי הביטוי וכלי הקיבול של דימוייהם.
|
|
|
|
|
|
 |
