תערוכת בוגרים, המכללה לצילום בקרית אונו

האמת, התרשמתי עמוקות מהתערוכה הזו. אני מודה, לא באמת ציפיתי לתוצרים כאלה ממכללה לצילום, שעיקר מטרתה [המוצהרת] היא להעניק בעיקר כלים טכנולוגיים בצילום: חישובים מתמטיים, נוסחאות כימיות, מדידות אור וזוויות. אישית, הצילום מעניין אותי כאמצעי ליצירה, לאמירה, התפיסה שלי היא שהטכנולוגיה אמורה לשרת את הרעיון, את המחשבה, והיא אף פעם לא המטרה בפני עצמה.
הופתעתי מאוד מעומק המחשבה, מההתייחסות לתהליך העבודה, שמתחיל ברעיון, בצורך לחקור, לחפור, לחפש ביטוי חזותי-צילומי לשאלות, לנושאים מרתקים. ראיתי הרבה כבוד ויחס רציני למדיום הזה שרבים כל כך מתייחסים אליו בקלות דעת מרגיזה כל כך. הרבה בוגרים עוסקים בשאלות שמתייחסות לבעיות חברתיות, למעמד האישה, לתרבות הצריכה, לתקשורת, למקום של הדת בתוך החילוניות.

מחזור של 30 בוגרים הוא מחזור יחסית גדול, במיוחד בתחום הזה, שהרי אנשים מחפשים לרוב לימודים שיעניקו מקצוע שיאפשר להתפרנס ממנו ולא רק הכרה; וכידוע, לא רבים מתפרנסים בכבוד מצילום נטו.
בין היוצרים:

שרון אברהם בודקת לעומק את היחס שלה אל הדת, כאשר היא מגלה גם את הרע והדוחה והסיזיפי והטוב והאנושי והיפה שבחיי היום יום שמתנהלים תחת כיפת המסורת והמנהגים של הדת היהודית.

אבי קדם עורך משוואה מרתקת בין תרבות הצריכה של הקניונים ובין זו שמתנהלת ברחובות העיר. הצילומים של הרחוב עשויים שכבות-שכבות של דימויים: חלון הראווה משמש כמראה הן למה שמתרחש בתוך החנות והן למה שמתרחש ברחוב. התחושה היא של מרחב פתוח, של צבעים ומזג אויר 'טבעיים', חיים ועומק, תחושה של חמימות ואפילו תמימות מסויימת, של 'לואו טק'. צילומי הקניונים סוגרים על האנשים המבקרים בהם, התחושה היא של מחסור באויר, של התנהלות בתוך בועה ירקרקה בה לכאורה אפשר לקנות עוד ועוד ולא לצאת ממנה לעולם, בועה בה הכל נוצץ ומבריק, בה דבר אינו שייך לטבע, הכל מלאכותי ומכני.

תם אור עוסקת בשאלות של תרבות צריכה, של דימויי גוף כאובייקטים- קולבים לפרסום, על כל המשתמע מכך. בחדר בו מציגה תם תלויים מהתקרה פלקטים של אנשים בבגדים תחתוניים. מצד אחד החזית ומהצד השני הגב. אנשים 'רגילים', לא דוגמנים במובן המקובל של המילה: אנשים עם פגמים, רזים מדי, נמוכים מדי, שמנמנים, עם רגליים עקומות במקצת. לא יפים עוצרי נשימה, לא מושלמים כפי שדוגמנים נדרשים להיות: לא בחזות שלהם ולא בתנוחות הגוף שלהם, אבל גם לא חריגים, לא קיצוניים. רוב האנשים בעולם נראים ככה, לא 'מושלמים', לא 'דוגמנים'. ודווקא הם אלה שמוצגים, בגודל כמעט אחד לאחד, בחלל החדר.

עדי דיגמי מביאה את פרוייקט האופנה שלה למקום מיוחד, נועז יותר, משוחרר לגמרי ממוסכמות על איך צילום אופנה אמור להיות. היא שואבת מתוך דימויים נשיים מתולדות האמנות את התנוחה, והספה, והאוירה הנוגה ונשית, כאשר התוצאה היא צילום-ציור שרחוק מלהראות שמלה או אביזר או צילום 'נקי', ברור, מדוייק, כפי שסוג צילום כזה אמור להיות.

נעם עופרן יוצר עולם קסום ומופלא, עולם בו הטבע יפה, מסקרן ומזמין. הצילום של נועם נראה כמעט כמו ציור אימפרסיוניסטי. טבע רחום וצבעוני שמתגלה לעיניים שלנו כמו מבעד למסך רך של ג'לי שקוף. צילום טבע שהוא אוניברסלי, לא שייך למקום מוגדר ושייך לכל מקום. אפשר לראות בו את המקום שהצופה רוצה לראות בו, לטבוע בו ולהפליג איתו במחשבות אל מקום אישי, בו אפשר לפגוש, פנים אל פנים, את הנפש הפרטית של כל אחד ואחד.

- אליסיה שחף

- המכללה לצילום קרית אונו