שנת הלימודים בפתח - האם אתם מאחרים כרוניים?

כשאנחנו מאחרים אנחנו עושים עוול לאנשים אחרים - שכועסים עלינו, ובצדק; אנחנו סותמים את הפה לכעס שאנחנו חשים, במקום לכבד אותו ולתת לו מקום בעולם ובמודעות שלנו; אנחנו כולאים את עצמנו בתוך בושה; וגרוע מכל - אנחנו שמים רגל לכל יוזמה ורצון אפשריים שלנו על-ידי לאותת לתת המודע שלנו שאנחנו 'לא רציניים'.
עוול לאחרים. לקבוע עם אנשים אחרים במקום מסויים זה כמו לחתום חוזה. אולי לא בכתב, אולי ללא ציון העונשים באם אחד הצדדים יפר את החוזה, ובכל זאת - חוזה, הסכם בין שני אנשים, ואיחור הינו הפרת חוזה.
אם מישהו היה לוקח מאתנו 100 ש'ח תוך הבטחה שהוא יחזיר לנו את הכסף למחרת, והוא לא היה מחזיר, היינו כועסים. לא רק על הכסף, כי אם גם על השקר ששיקרו לנו במצח נחושה. כמה שווה האמון שלנו? 1,000 ש'ח? מליון ש'ח? אם מישהו משקר לנו, מפר את האמון שנתנו בו, בוגד בנו ובמילה שלו, כמה נכעס עליו?
זה מה שאנחנו מזמינים לעצמנו כשאנחנו מאחרים. [אפשר כמובן 'לחפף' ולהגיד: 'שטויות, זה לא נורא, לא צריך לקחת את זה כל-כך ברצינות, רק 5 דקות, וכו', אבל אם נרצה לראות את הדברים כהווייתם, ברמה הרגשית והעקרונית, לפחות - נא לקרוא שוב את הסעיף, והפעם ברצינות, ובלי לחפף].
עוול לעצמנו - סתימת הפה לכעס. כל מי שאני מכירה גדל עם עכבות והגבלות בקשר לתחושת הכעס וביטויה. ככה זה. אומרים לנו לא לכעוס, לא לצעוק, לא להרביץ, לא עכשיו, וכדומה.
איחור הוא אחת הדברים הנפוצות והמקובלות, לכאורה, לבטא כעס. אני 'מחזירה' למישהו השני, או לכל האנשים באופן כללי, כי אני כועסת. לכאורה, אני לא אשמה. היו פקקים, האוטו נתקע, נהיה לי פנצ'ר באוטו, הפגישה התארכה מעבר למה שציפיתי, וכדומה.
מישהי שעבדתי איתה לאחרונה אחרה לפגישה שלנו 4 פעמים ברציפות, עד שבפעם החמישית עשינו פגישת כעס. שאלתי אותה למה היא כועסת עלי, שוב ושוב, עד שנגמרו לה התשובות. היו לה בערך 10 סיבות לכעוס עלי. חלקן היו צריכות פשוט להאמר כדי להיפתר ['אל תתקשרי אלי לנייד, אלא תשאירי לי הודעות בבית'], וחלקן היו שאלות שהיא פשוט לא העזה לשאול [מה קורה בחיים שלך?].
בכל מקרה, היא כעסה בגלל מחסומים שהיא בעצמה שמה לעצמה, ואפילו לא העזה להיות מודעת לכעס שלה, ולמה שהוא עושה ללגיטימציה שהיא נותנת לעצמה להרגיש את מה שהיא מרגישה ולתת ביטוי לרגשותיה. בפעם הבאה שאת מוצאת את עצמך מאחרת, אולי שווה לעצור ולשאול את עצמך: 'למה אני כועסת?'.
עוול לעצמנו – בושה. אני לא מאמינה ב'בסדר' וב'לא בסדר'. במקום, אני מאמינה בבחירה חופשית. אנשים בוחרים להתנהג בצורות שונות מסיבות שונות, גם כשהם יודעים שהתנהגותם פוגעת באחרים. מאידך, ברור לי שרוב האנושות דווקא כן מאמינה בכך שיש 'בסדר' ו'לא בסדר', ויתרה מכך - רוב האנשים מאמינים שלאחר זה 'לא בסדר', וכשהם מאחרים הם מרגישים 'לא בסדר'.
להרגשה הזאת, של להיות 'לא בסדר' אני קוראת בושה. אפשר גם לקרוא לה אשמה או מבוכה. בכל מקרה, זו הרגשה מאוד לא נעימה. בדרך כלל היא מתיישבת על זה שבגן אמרו לנו שאנחנו קטנים מדי, או לא מחזיקים את הטוש ביד הנכונה, או שלא הצלחנו לנעול את הנעליים, וכד', מה שהזין, ועדיין מזין, לפחות ברמה מסויימת, תחושה נצחית של חוסר התאמה, כשלון, ורגשי נחיתות למיניהם.
כשאנחנו מאחרים אנחנו כאילו 'מוכיחים' לעצמנו שוב ושוב שאנחנו 'לא בסדר'. ברמה הלא מודעת אנחנו אומרות לעצמנו: 'את רואה, שוב אחרת. את אף פעם לא מצליחה לעשות שום דבר כמו שצריך. למה היית חייבת להתעכב בטלפון עוד 5 דקות? ידעת שתאחרי! את לא בסדר'!
לא חבל? גם ככה כולנו סובלים מספיק ממצוקה לא מוצדקת של בושה, אז למה להתנהג אל עצמנו בצורה שתצדיק לכאורה את תחושת היותנו 'לא בסדר'? האם באמת שווה לנו להמשיך ולהרגיש ככה בשביל עוד 10 דקות שינה בבוקר?
העוול הגרוע ביותר לעצמנו - הרס הקשר עם הלא מודע. הלא מודע הוא אחד הכוחות החזקים ביותר בחיים שלנו. המון תשובות נמצאות שם, המון כוח, המון שמחה, המון פוטנציאל להמון דברים טובים.
כל ספרי המודעות מספרים לנו איך לחולל ניסים בחיים שלנו. תבקשו, ויהיה. מי שהתנסה בכך יודע בוודאי על מה אני מדברת. באחת הפגישות עם מישהו שכבר מזמן רוצה להתחתן לראשונה הוא נשאל מתי? הוא הזמין, לראשונה בחייו, לפגוש מישהי ביום ג' אחה'צ, ועד לפגישה הבאה שלנו הוא פגש ארבע בחורות חדשות, ועם שתיים מתוכן הוא כבר קבע פגישות. חברה אחרת שלי פגשה את בן-זוגה חודשיים אחרי שהתיישבה בהמלצתי לכתוב מה היא רוצה ומזמינה.
מי שלמעשה יוצר את הקשר בין הבקשה להתגשמותה במציאות, אותו כוח עצום וקוסם הוא הלא מודע שלנו. כל דבר שאנחנו עושים נכנס ל'תיקיית גיבוי' בלא מודע שלנו. נניח שאני קובעת עם אדם מסויים להפגש ביום, בשעה ובמקום מסויימים. כדי לזכור זאת אני רושמת זאת ביומן, או אולי מנסה לזכור זאת בצורה מודעת. בכל מקרה, וגם אם לא התכוונתי לכך, הדבר מתוייק ונרשם גם במקום מסויים בלא מודע שלי.
אם אמרתי לאותו אדם שנפגש בשעה 8, והגעתי רק בשעה 8:30, מבחינת הלא מודע שלי שיקרתי. הדבר אינו בהכרח כרוך באשמה, וגם לא משנה אם אחרתי רק בחמש דקות או שלא הגעתי בכלל. אותו מקום בתת המודע הינו מקום בינארי, משמע - או עובד אך ורק על כן [1] או לא [אפס!] אם אני קובעת להיות במקום מסויים בזמן מסויים והדבר לא קרה, תת המודע שלי רושם לי 'אפס!' - מה שאת קובעת שווה אפס, מה שאת רוצה שווה אפס, יש אפס סיכוי לחלומות שלך להתגשם, כשאת מדברת זה שווה אפס, כשאת מתכוונת זה שווה אפס, אין לי מה להקשיב לך, אין לי מה לרשום, מידת שיתוף הפעולה בינינו יורדת לאפס.
איזה מחיר נורא לשלם!!! כשאנחנו מאחרים אנחנו למעשה מאותתים לתת המודע שלנו שאנחנו 'לא רציניים', 'לא מתכוונים' למה שאנחנו אומרים או קובעים. ואולי הדבר נכון כשאנחנו קובעות להפגש עם נועם, אבל מה כשאנחנו מתכננות את העבודה הבאה שלנו? את מערכת היחסים הבאה? לרכוש בית? או כל דבר אחר שקשור לקביעת זמן ומקום.

לכן גם כל-כך חשוב לפחות להודיע לצד השני שאנחנו מאחרים ? כי אז תת המודע שומע שאנחנו 'נאחר בחמש דקות', ומתאים את עצמו, כך שהתוצאה היא עדיין 'כן' [1] - עדיין עמדנו במה שאמרנו. והערה נוספת - תת המודע שלנו רושם את ה'תוצאה' ללא כל התחשבות בצד השני. גם אם הצד השני לא הגיע או אחר, תת המודע שלנו רושם את ה'תוצאה' אך ורק לפי מה שאנחנו עשינו, בעוד ששאר העולם והתנהגותו נכלל במסגרת ה'נסיבות' שאותן מנתח ועליהן פועל תת המודע.
כדי להיות יותר אפקטיביים עם אחרים ועם עצמנו, אולי מספיק ללכת 'ברע'? מספיק להיות עוינים לאחרים, מספיק לסתום לעצמנו את הפה, מספיק לבייש ולהשפיל את עצמנו, מספיק לשקר לעצמנו. לא שווה להגיע בזמן?
המאמר נכתב על ידי מיכל רון, בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה ומדריכה [שלב 2] בשיטת גרינברג, עוסקת בפסיכולוגיה אלטרנטיבית, המשלבת בין הפסיכולוגיה ובין הרפואה האלטרנטיבית.
מייל: alternatherapy@yahoo.com
אתר: www.michalron.com