סמינר הקיבוצים: פתיחת תערוכה החושפת סדקים

'אבל מה גיהינום? מה גן עדן? הלא זה הכל רק בפנים. בתוך הבית. גם גיהינום גם גן עדן אפשר למצוא בכל חדר. מאחורי כל דלת. תחת כל שמיכת זוג'.
סיפור על אהבה וחושך, עמוס עוז
בין אם הוא מבנה קבע של קירות וגג, בין אם הוא אוהל, צריף או קרוון – בית הוא מקום של משפחה ושייכות, של מגורים ומחסה. אלו יוצרים עבור האדם סביבה שבה הוא יכול להרגיש הגנה וביטחון וליהנות מחופש ומפרטיות. אבל בית אינו רק כל אלה. לכל בית יש את הסדקים שלו. יום אחד מבחינים באותו רישום מזגזג ועקשן של סדק שנפער בקיר. לרוב מנסים לטייח ולצבוע, לשמור על שלמות הבית. אך לסדק יש נטיות משלו וזיכרון למקומות החלשים. שם הוא מעמיק ומתפשט, מעורר חשש שיהפוך לשבר.
התערוכה סדקים שתפתח היום [15.10] בשעה 20:00, מציגה אסופה של עבודות העוסקות בחוויות אישיות של יוצריהן ונוגעות לאי מימוש ההבטחה המקופלת בבית. היא עוסקת בסדקים כמטפורה. סדקים נפשיים ורגשיים שנפערים בהווייתו של הבית ופוגעים בתחושת השייכות וההזדהות איתו כאשר אין ביכולתו להכיל את יושביו ולהגן עליהם.
בתערוכה עבודות ששורשיהן נטועים בילדות, בתחושת היעדר הבית התומך והמשפחה המגוננת ומתוכן עולה אכזבה ובדידות גדולה. עבודות אחדות מטפלות באופנים שונים בחדירתו של המוות לתוך בית המגורים, מוות המייתר את חפצי הבית ומפר את השייכות אליו. יש עבודות אשר מדברות על מצבו הרעוע של הבית, על פריטים ביתיים המצויים על סף התפוררות ועל הבית כאשליה מתעתעת.
העבודות בתערוכה:
אורית אדר בכר יוצרת אובייקט פיסולי שיש בו אלמנט של הצצה המעורר את התודעה לפער הקיים בין הידיעה לחוויה. מבחוץ נראית העבודה כמיניאטורה אך העין המציצה פנימה חווה חלל פנימי גדול מידות הנדמה כמעלה זיכרון מוכר ויוצר חוויה של מבוך מתעתע.
בילו בליך יוצר מיצבים מיוחדים לחלל העוסקים בקשר שבין אדריכלות ואמנות. בעבודה כדור צריף וכלב מציג בליך מיצב בעל נופך אישי המספר ספור מלנכולי של ילדות חוץ בקיבוץ. פריטים מנבכי הזיכרון כמו בתי קיבוץ, מכנסי עבודה, כלב, אופניים ושולחן קפה נאספים יחד, אך אינם מייצרים תחושת נוסטלגיה או רומנטיקה אלא עצב. דווקא בתוך הצבעוניות הילדותית, נמצאת האכזבה ממה שצריך היה להיות בית.
העבודה קופסא של עינת בסט יכולה להיתפס בשוגג כאובייקט מצוי הלקוח מפינה מאובקת ושכוחה של בית מוזנח. התבוננות מעמיקה מבהירה את העיבוד המכוון והאסתטי של אוסף שיירי חיים, כמו דבר מה שרבץ נסתר וספג לתוכו את סיפוריו הכמוסים של הבית.
איילת גבריאל רושמת על לוחיות זכוכית שבירה תכניות ארכיטקטוניות של מגדל מגורים. היא מנסה להרכיב ולחבר מבנה שלעולם אי אפשר יהיה לגור בו משאריות של פרויקטים אותם בנה אביה בימים בהם היה קבלן מצליח. הרישומים והמבנה 'מחוזקים' בפלסטר פרפר ובחוטי ברזל, כמו מנסים לתקן את שאינו ניתן לתיקון.
בעבודת הקולאז' Shelter מספרת אוה דברה סיפור של הבטחה שהופרה. המקלט הביתי שאמור היה להיות מקום מפלט ומגן עומד עזוב ומוזנח, חסר כל יכולת למלא את תפקידו. דברה סורקת במצלמתה את כל סימני העזובה, מנסה להפיח לשווא במקום רוח חיים באמצעות בועות סבון, דינוזאור צעצוע שעיצבה וקטעי שירים שכתבה. וכך היא כותבת באחד משיריה: 'כאן, ממש כאן, 7 מ'ר של הארץ המובטחת, כל העולם מובא אלי מתחת לאף וכל מה שעלי לעשות זה לשים סימני פיסוק בין פורענות לפורענות'.
ענבל טימור יוצרת עבודת ווידאו המציגה יד המקישה ללא הרף. משך הנקישות הבלתי פוסק מהדהד את אי ההיענות ליד המבקשת.
יצחק ליבנה מצייר בשמן על בד, ציור קלאסי לכאורה של טבע דומם: כסא הפוך, שברי אגרטל וזכוכית, פרחים, ספר פתוח וכדור המוטלים זרוקים על הרצפה. אותו כדור מופיע פעמים רבות ביצירותיו של ליבנה והוא סמל לחדירתו של החוץ המאיים לתוך הבית. בציור מועברת תחושת הדרמטיות של נקודת השבר- מרגע זה ואילך לא ימשיכו החיים להיות כשהיו בעבר.

עבודתו של אוהד מטלון
אוהד מטלון מצלם פנים של בית הפוך ומבולגן. זהו בית מידות אשר ניתן להבחין בתפארת עברו ובעומק נפילתו לעזובה ועליבות. נקודת המבט של מטלון ניטראלית לכאורה אך מן הצילום אשר שוליו מעורפלים עולה תחושה של מקום אשר אין בו כל הבטחה או משמעות עבור מישהו.
חיימי פניכל יוצר בעבודותיו מבנים העשויים איטונג, קטני מידות ופריכים. בעבודה סבא'לה וסבתא'לה הוא יוצק ספלי קפה מחול ומבטון אכולים בשוליהם – כמבנים ארעיים של ארמונות בים. מעין חלום מתפורר לקפה ראשון של בוקר שלא יתממש לעולם.
אפרת קדם מתייחסת למרחבים ולחללים בהם מיוצרות עבודותיה וחוקרת את היחסים המורכבים בין סביבות פנימיות לחיצוניות. בעבודה זו בחרה קדם לפעור סדק בסמוך לתקרה המפריד את חלקה העליון של הגלריה מחלקה התחתון. הסדק מצביע על התחלה של התפוררות או קריסה העתידים לבוא ומאיימים על הבטוח והיציב.
בציורו של אולף קונמן יושב ילד בדד על חוף. לצידו מדורת עצים, מזרן, שמיכה וארגז פלסטיק ירוק ובו חפצים. לכאורה פיקניק אינטימי בטבע. שמה של היצירה - טיול בר מצווה, מנפץ את האשליה הרגעית. אין פה חגיגה, אין משפחה, אין חברים ואין בית. בדידותו של הילד ביום חגו, מעוררת תחושה כבדה של חמלה.
נטי שמיע עפר מרבה לעסוק ביחסי הגומלין בין המורפולוגיה של הגוף ושל החלל. היא מדברת על הדדיות בהשפעה של אדם על חפץ וחפץ על אדם. שטיחון הכניסה בעבודה האפשרות הפשוטה להיעלם כאילו ספג לתוכו את זוג הנעליים שעמד עליו, האובייקט והגוף הפכו לאחד. הנעליים האמורות לסמל תנועה מוקפאות ושטיחון הכניסה שאמור להוות את ההזמנה 'הביתה' מאיים ומרתיע.

עבודתה של רונית שני

רונית שני מצלמת חפצים שמצאה בבית הוריה לאחר פטירתם, אינוונטר של פריטים שנאגרו במשך שנים, מתוך אמונתם של בעלי הבית שדברים ישנים אל להם להיזרק. שני בוחרת להציג את האובייקטים כצילומי ארכיון – במבט פרונטאלי-ניטראלי, אך רוח האנשים שהיו הוריה עולה מן הפריטים יחד עם תחושה של סיום וסיכום, של בית שהתרוקן מדייריו, הותיר את כל חפציו מיותמים ואיבד את משמעותו.
למעלה: תמונתו של יצחק לבנה
שעות פתיחה:
ב - ה: 14:00 - 19:00
שישי ושבת: 10:00 – 14.00
המכללה האקדמית סמינר הקיבוצים
לימודי עיצוב ואמנות
לימודי צילום