לחגוג את האור בחושך - או את החושך באור

השעה החשוכה שלפני השחר - בשיא החורף, הימים קצרים והלילות ארוכים, האוויר קר, השלג נערם בחוץ והמזווה מתרוקן אט אט מיבולי הקיץ האחרון. התקווה אוזלת מליבו של האדם, והוא מתחיל לחשוב שהשמש לעולם לא תשוב וצמחים שוב לא ינבטו. ועל כך נאמר: השעה החשוכה ביותר היא לפני עלות השחר. ואז, בשיא החושך ובדרך נס, בהדרגה, הימים מתחילים להתארך. עדיין אין ניצנים ונביטה, האוויר עדיין קר והימים קודרים, אך ישנה הבטחה לאור, לחידוש ולצמיחה.
כל זה נכון, כמובן, בעיקר לימי העבר, ובישראל, כידוע, יש מעט מאוד שלג. היום אפשר לייבא תבואה מצידו השני של כדור הארץ, להדליק נורות חשמליות או תנור גז. אך היום אנו גם יודעים שיש קשר בין החשיפה לקרני השמש לקצב גדילה, הפרשת סרוטונין [מתווך עצבי לתחושת השמחה], דחיסות עצם ועוד, וכולנו מכירים את תחושת הייאוש החשוך, ובשיאו את תחושת הגילוי של האור בקצה המנהרה.
מועדי השינוי לפי לוח השנה הנוצרי המובנה על יחסי כדור הארץ עם השמש:
היחסים בין כדור הארץ לשמש קובעים את אורך היום ואת המעברים של ארבע עונות השנה. תאריכים אלה נכונים בחציו הצפוני של כדור הארץ :
• ה-21 או ה-22 לחודש ה-12 [דצמבר] הוא היום הקצר ביותר בשנה, כלומר הלילה ארוך והיום קצר. זהו שיא החורף.
• ה-21 או ה-22 לחודש ה-3 [מרץ] הוא יום שוויון האביב, כלומר שאורך הלילה ואורך היום מאוזנים ושווים. זהו שיא האביב
• ה-21 או ה-22 לחודש ה-6 [יוני] הוא היום הארוך ביותר בשנה, כלומר שהיום ארוך והלילה קצר. זהו שיא הקיץ.
• ה-21 או ה-22 לחודש ה-9 [ספטמבר] הוא יום שוויון הסתיו, כלומר שאורך הלילה והיום מאוזנים ושווים. זהו שיא הסתיו.

בימי קדם האמינו בני האדם שהאל [או האלים] מעניש אותם בחורף הארוך, שמשמעותו הייתה עבורם קור, רעב ופחד. רבים מאבותינו הקדמונים האמינו שהתנהגות האדם יכולה לשנות גזרה זו לטובה. לכן, בשיאו של החורף נחגגו חגי אור ותקווה, בהם מדליקים נרות ומשואות, ומצפים לזריחתה המחודשת של השמש, ולסימני האביב שינץ שוב.
חגי האור מימי קדם ועד היום:
• חנוכה, חג האורים: בכ'ה בכסלו חוגגים היהודים את הניצחון על היוונים עם הדלקת נרות החנוכיה.
• חג המולד: חגיגה נוצרית לציון הולדת המשיח.חג התקווה המוחלט.
• סאטורנליה: חג לידת האור ברפובליקה הרומית.
• חג האש: דת הזרתוסטרה העתיקה מעודדת את התחזקות השמש והאור על פני החושך בחגיגות והבערת מדורות.
• מפנה השמש החורפי: בכל המזרח הרחוק נהוג להדליק משואות, מדורות וקטורות בטקסים וחגיגות שונות ביום הקצר ביותר בשנה.
• גם הפרעונים במצרים, הבבלים ואפילו האצטקים בדרום אמריקה ציינו את שיא החורף ואת התקווה לבואה המחודש של השמש בעזרת טקסים שונים שכללו הבערת אש בצורות שונות.
חג האור בעיני המזרח הרחוק: בשביל להבין את חגיגות מפנה השמש החורפי עלינו להבין במקצת את עיקרון היין יאנג [yin yang], עקרון הדואליות. היין והיאנג הם מושגים המקבילים זה לזה, יחסיים זה לזה, תלויים זה בזה, הפוכים זה לזה, משלימים זה את זה ומכילים זה את זה. היין [yin] מסמל את הדברים הקרים, הדברים היורדים מטה, הנכנסים פנימה, הדברים המתכווצים, המסתתרים הנקביים ועוד.
• היאנג, [Yang] מסמל את הדברים החמים, העולים למעלה, הדברים היוצאים החוצה, מתרחבים, הדבירם הנגלים, הזכריים ועוד.
לפי נקודת המבט של הפילוסופיה של המזרח הרחוק, ניתן לומר ששיאו של החורף הוא שיא היין בשנה ואילו שיאו של הקיץ הוא שיא היאנג בשנה. אך ממש כמו ששיאו של הגל הוא נקודת המפנה עצמה, גם שיאו של החורף הוא המקום בו מתחיל הקיץ, ולהיפך. שיא הקור הוא לא רק הזמן להתפלל לחום, אלא גם הנקודה בה החום מתחיל להיווצר.
האור בקצה הטיפול: לפי הרפואה הסינית והיפנית, נקודת המפנה הטיפולית היא חוד הטיפול. כאשר האדם סובל מבעיה כלשהי, ברמה הפיזית או ברמה הנפשית, והוא לא רואה את הסוף שלה, הוא מחוסר תקווה. מצב זה מצב קשה מאוד לטיפול. אך אם האדם יודע שעכשיו הוא במצב קשה, כמו החורף הקר, אך בשיא הכאב והסבל ישנו שינוי, ואפילו שינוי הדרגתי, הוא יוכל להתמודד, להתקדם ולהירפא.
לצערנו, פעמים רבות איננו רואים את התמרורים המאותתים לנו כי אנו נמצאים בכיוון הלא נכון, או במהירות הלא נכונה, עד התאונה. לעיתים רבות אנו צריכים לסבול בכדי להבין את הטעות שבהתנהגותנו. דוגמא טובה היא כאב ראש מהתייבשות, כאשר יש בנמצא שפע של מים, רק שלא שתינו אותם. אם המטופל ידע שהמחלה, נוראה ככל שתהיה, יכולה להוות נקודת מפנה בחייו, שמכאן הוא יכול לשנות את הרגליו עד כדי שינוי דפוסי מחשבה, אם הוא יזכור שהחושך מכיל בתוכו את ההבטחה לאור, הטיפול יהיה ברמה אחרת.
מכללת מהות ללימודי רפואה משלימה
לימודי רפואה משלימה
לימודי פסיכולוגיה