על קינסולוגיה חינוכית, מוח אחד והיפר אקטיביות

התפיסה ההוליסטית מתבססת על הידיעה כי כל מערכת הגופנפש רוח היא מערכת מחוברת לחלוטין ובלתי ניתנת להפרדה. הגוף הוא זה שמשפיע על הנפש והנפש משפיעה על הגוף כל הזמן ואי אפשר להפריד ביניהם. התפיסה ההוליסטית מתבססת גם על ההבנה שאנו לא מנצלים אפילו 5 אחוזים מהיכולת שלנו במהלך חיינו.
רוב מי שאנחנו באמת נמצא בתת מודע - הפחדים הספקות, הכחשת יכולת וצמצום פוטנציאל מסיבה זו או אחרת - כאשר בבסיס הכחשת היכולת נמצא תמיד פחד מכאב וכתוצאה מזה המנעות מלנסות. החלק השני נמצא בעל מודע - ברוח, נשמה, עצמי גבוה, אני עליון - בחלק הגבוה של מי שאנחנו - אותו חלק שמתבטא לרגעים נדירים של חסד, אהבה ושלווה. ככל שנהיה מחוברים יותר לעל מודע ומשוחררים יותר מתבניות ודפוסי התנהגות בתת מודע כך היכולת שלנו לממש את מי שאנו באמת ולהיות יותר ויותר במצבים של חסד ושלווה יגברו.
לכן התפיסה ההוליסטית לא תכניס לתוויות והגדרות כל מיני סוגי התנהגויות או מחלות - אלא תבדוק לגופו של ענין, וספציפית לכל אדם מה יצא מאיזון ולמה האדם זקוק כדי להכנס או להתקרב חזרה למרכז שלו או במילים יותר 'קינוסולוגיות' מה מחליש את המערכת ברמת הגוף והנפש ומה צריך להעשות כדי לחזק אותה: תרגול, תנועה, שחרור חסימה רגשית, פעולות לאיחוד אונות המוח ועוד. אמת המידה תהיה תמיד איך האדם מרגיש ביחס לעצמו - שמחה, סיפוק, אהבה, מלאות - ולא ביחס לאמת מידה חברתית כזו או אחרת.
היפראקטיבי אינו ילד שמשהו אצלו לא בסדר - יותר נכון יהיה לראות שהחברה פשוט לא מצליחה להתמודד עם מה שנקרא התנהגות היפראקטיבית - ולנסות להבין למה בעצם האדם מתנהג כך. מניסיוני האישי בטיפולים ומפגשים עם ילדים אלו, זיהיתי בעיקר ייאוש מאד גדול ביחס לעצמו וביחס ליכולתו להביא את עצמו לעולם. לבטא את העולם הפנימי שלו ולמצוא לעצמו מקום. ההתנהגות הלא מאוזנת מונעת על ידי פחד וייאוש. כאשר אלו יירפאו, ההתנהגות הלא מאוזנת תיעלם, ובמקומה נמצא אדם אקטיבי המבטא את עצמו.

אם ננסה לדמיין את האקטיביות כזרימה של אנרגיה באפיק נקי וברור - הרי שהיפראקטיביות תהיה פשוט מצב שבו הזרימה של אנרגית הפעולה של האדם לא מצאה אפיק - כמו נחל שחסמו אותו - ואז המים ימצאו אפיקים לא מאוזנים לזרום בהם. ואם נמשיך את דימוי הנחל, כשחוסמים את ערוץ הזרימה הטבעי, יש שטפון, התפרצות עזה של כוח המים, אשר מזיקה בעיקר. כאשר ברור לנו לחלוטין שבלי מים אין חיים, אבל כשהם חסומים מסיבה זו או אחרת הם יוצרים נזקים, אפילו חמורים לעיתים.
התנהגות היפראקטיבית היא שטפון של רגשות. שבעצם גורמים בעיקר נזק מפני שלא תועלו למקום מתאים, ובעיקר מפני שסתמנו בגישה שלנו את הזרימה הטבעית. הבעיה העיקרית של החברה שלנו היא אופן ההתייחסות לילד, לדור הבא, לילדים שלנו יש פוטנציאל התפתחות גבוה יותר משלנו. הם רואים הכל, מבחינים בכל מה שנאמר או לא נאמר ואנו מתייחסים אליהם כאילו הם לא יודעים ולא ישימו לב, אבל הם יודעים הכל. הם פשוט לא מגיבים. לפחות לא בדרך התקשורת הרגילה. יש לנו הרבה מאד מה ללמוד מהם, אם רק נתבונן בדרך שבה הם חווים וקולטים את העולם - במיוחד לפני שאנחנו מתערבים ומתחילים לספר להם מה לא בסדר, מה אסור ומה מותר וכן הלאה - אנו כופים עליהם את מערכת האמונות שלנו.
אני תמיד תוהה מאיפה יש לנו את התחושה שאנחנו באמת יודעים. העובדה היא שגם החיים שלנו לא באמת מאושרים בדרך כלל ואנחנו לא מצאנו באמת את הדרך הנכונה והטובה לחיות באמת.
כשיש לנו ילד היפר אקטיבי אנו מיד מניחים שהוא לא בסדר ומה אם אנחנו לא בסדר? מה אם אנחנו פשוט לא ידענו איך לנהוג בו? מתוך ההנחה שמשהו לא בסדר עם הילד, אנו מתחילים סדרת בדיקות עם כל מיני מומחים מסוגים שונים, והילד מקבל יותר ויותר את התחושה הפנימית שהוא 'לא כמו כולם' שהוא לא שווה, לא בסדר והמעגל רק נסגר יותר ויותר.
ילד היפראקטיבי הוא ילד שהוריו ומחנכיו לא ידעו איך לנהוג איתו. זהו ילד שויתר על ביטוי יצירתי של עצמו. זהו ילד שיש לו בדרך כלל יותר יכולות ממי שסובב אותו ביומיום - והסיק בתהליכים לא מודעים שאין לו סיכוי לבטא את עצמו על פי דרכו. וכך הוא מתחיל לפתח בתוכו ייאוש פנימי המתבטא בהתנהגות רגשית לא מאוזנת - כעסים, התפרצויות, חוסר מנוחה בסיסי, חוסר ריכוז, קשיי למידה ועוד.
לכן הדבר האחרון שיביא באמת ריפוי יהיה תרופות כאילו או אחרות שיביאו לדיכוי חלקים של הילד - או תיקון חיצוני מלאכותי זמני לבעיה האמיתית. ומכיוון שהיפר אקטיביות וקשיי למידה הינם תופעה שהולכת וגדלה ולא להיפך - הרי שהמסקנה צריכה להיות חד משמעית - נכון לרגע זה, הניסיון לתקן בדרכים המקובלות לא עובד. לילד היפראקטיבי יש איזה סיפור לספר לנו ואם נשמע ונקשיב גם אנחנו וגם הם נזכה לריפוי. גוף ומוח עובדים יחד, האינטלגנציה שלנו שוכנת בגוף כולו ולא רק במוח.
מה עושים? רגש הוא אנרגיה בתנועה - רגש תקוע - אנרגיה תקועה. רוב הרגשות שלנו קשורים לתגובה ותנועה פיזית כשלהיא שאנו צוחקים או בוכים, כועסים או עצובים, נלחמים בורחים, מטרתנו היא בעצם לאפשר לרגש תקוע להשתחרר. רגש נתקע במערכת מתוך פחד לחוות כאב נוסף. ישנו זכרון של כאב במערכת שאנו לא רוצים לגעת בו, והוא מתנה את התנהגותנו וכך ככל שאנו נמנעים - אנו יוצרים יותר לחץ במערכת הגוף נפש.

פחד תמידי יוצר מצב לחץ תמידי שבו מערכת האנדרנלין עובדת הרבה ביתר. אנו מגיבים למצבים בחיים - בדיוק כמו שהיינו פוגשים נמר בג'ונגל, בדיוק כמו מערכת החשמל בביתנו - כאשר אנו מעמיסים יותר מדי מכשירים, המערכת יוצרת קצרים, כך גם גופנו. כאשר אנו בלחץ מתמיד ומעמיסים עוד ועוד, המערכת קורסת ומסרים עצביים ופיזיולוגיים יכולים להתקע להחסם או להכבות.
אם כן איך נשחרר את הרגש ונאפשר לו לנוע? דבר ראשון כהורים ומחנכים ניקח אחריות על הסיטואציה ולא נפיל אותה על הילד. במילים יותר פשוטות נתמוך ונקבל את הילד כמות שהוא, נקשיב באמת למה יש לו לומר לנו בהתנהגות זו. עד כמה שזה קשה, אין לנו פשוט ברירה כי כל דרך אחרת בדרך כלל תחריף את הבעיה.
אנו צריכים לזכור כל הזמן כי ילדים אלה הם רגישים יותר מהרגיל - כך שכל שיפוט התנגדות או בקורת רק מחריפים את המצב. במצב של קבלה את המצב ומתוך קבלה זו ניתן להתחיל ליצור מערכת יחסים של שיתוף פעולה ולא מאבק. בכללי הכוונה היא לאפשר לילד לבטא את מה שהוא זקוק לו פיזית ונפשית. יש לאפשר לו ביטוי רב של יצירתיות מכל תחום - פיזי כמו ריקוד התעמלות, ריצה, טאי צ'י, יוגה וכן הלאה. ובתחום הפנימי יותר ציור, פיסול וכל מה שהילד יבחר.

עצם ההפנמה של כל הכתוב לעיל יתחיל לעשות שינוי. ברגע שילד ירגיש שהוא בסדר כמות שהוא יתחיל השינוי. ברגע שנפנים ונפסיק להתנגד למצב [עצם ההגדרה שהילד שונה ומשהו אצלו לא בסדר היא התנגדות] גם הילד באופן הדרגתי יפסיק להתנגד. המיקוד בתהליכי מוח אחד הוא לשחרר את האנרגיה התקועה ולאפשר בחירות מחודשות.
מרכז שבע
לימודי מודעות, רוחניות
ייעוץ לימודים